הבלוג של אורי רגב

סובלנות בספק

על צביעות והתחסדות

הרבנים הראשיים הקפידו לשמור על הצהרות סובלניות, שתומכות בחופש דת ופולחן, כשנפגשו עם האפיפיור. הפער העמוק בין הצהרותיהם למציאות היומיומית בישראל מעורר אי נחת עמוקה

האפיפיור פרנציסקוס. צילום: Ctruongngoc wikipediaהאפיפיור פרנציסקוס. צילום: Ctruongngoc wikipedia

לכאורה אפשר היה להיות מרוצים מההצהרות הסובלניות שהשמיעו ראשי הרבנות בישראל בביקורו של האפיפיור פרנציסקוס. הרב הראשי דוד לאו, למשל, פנה לאפיפיור: ״אלוהים ברא את כל האנשים כולם, את האנושות כולה... קרא למנהיגי דתות שייתנו יד ביחד לומר אין שנאה, אין עוול בשם הדת, קריאה שאין סיבה שלא כולנו נהיה שותפים לה… בביקורך כאן ראית חופש דת.... כי אכפת לנו מכל אחד ואחת, מכל ברואיו של בורא עולם״.

אלא שהפער העמוק שבין ההכרזות לבין התנהלותם של ראשי הממסד הדתי במציאות, הן ביחס ליהודים והן ביחס לנוצרים, מעורר אי נחת עמוקה. מטריד לא פחות הפער בין המחויבות לצדק חברתי ושלום ולסובלנות הבין-דתית של האפיפיור החדש לבין הקנאות הדתית שממשיכה לאפיין את "הרבנות מטעם" בישראל. כמה עצוב ומביך לחשוב שבהשוואה בין הרבנים הראשיים ושותפיהם לבין האפיפיור, דווקא האפיפיור קרוב יותר ברוחו לנביאי ישראל.

קשה שלא להתרשם שהרבנים הראשיים העדיפו לחבוט על חזה האחר, עיוורים לחשבון הנפש שבו חייבים דווקא הם. בקשתו של הרב לאו מן האפיפיור ליזום כינוס בין-דתי וקריאה בינלאומית להיאבק בשנאה בשם הדת מעוררת תמיהה רבה. האם הרב לאו עשה כבר את חלקו והשמיע קריאה זו לצאן מרעיתו? למשל, נגד התופעה מעוררת הסלידה של יריקות ופגיעה בכמרים על ידי חרדים בירושלים, שהיקפה רחב מאוד?

האם, למשל, עמדו הרבנים הראשיים בדרשותיהם או בפרסומי הרבנות הראשית על הצורך בסובלנות ובכבוד כלפי בני הדתות האחרות בישראל והבטחת השוויון לו הם זכאים בישראל? השקעתי זמן רב בחיפוש, באתר הרבנות הראשית ובגוגל, ולא מצאתי. אשמח להתבדות ולשמוע שאת דבריהם בזכות סובלנות, שיתוף פעולה בין-דתי וביעור השנאה לזולת בשם הדת, משמיעים הרבנים הראשיים לא רק באוזני אורחים רמים מבחוץ והתקשורת הבינלאומית. ללא ספק, יוכלו הרבנים הראשיים להוכיח רצון טוב ואמינות אם יבטלו למשל את האיום על בתי מלון לשלול את תעודת הכשרות שלהם אם יעזו להציב לקראת חג המולד עץ אשוח לכבוד אורחיהם הנוצרים העולים לרגל.

לקראת ביקור האפיפיור התפתח מאבק חריף נגד היוזמה להרחבת זכות התפילה של הנוצרים בחדר הסעודה האחרונה הסמוך

כאשר הרב הראשי לאו התגאה בחופש הניתן לכל הדתות נשכחה ממנו כנראה העובדה שהוא מתנגד להכרה בזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות

לקבר דוד. היה מקום לקוות שהרבנות הראשית תצא בתמיכה נלהבת כמתחייב מעקרון חופש הדת. במקום זה נסב הוויכוח על השאלה הקטנונית האם ניתן להתיר תפילת נוצרים חמש פעמים בשנה במקום פעמיים כיום. כך הם פספסו הזדמנות היסטורית להציג מודל של סובלנות ופיוס. יתר על כן, סביר שמחווה כזו יכלה להיענות במחווה הדדית בדמות נגישות לארכיונים של הוותיקן הקשורים לתולדות העם היהודי ולהשבת אוצרות שנשדדו מקהילות ישראל.

כאשר התגאה הרב הראשי לאו בחופש הניתן לכל הדתות נשכחה ממנו כנראה העובדה שהוא מתנגד בכל תוקף להכיר דווקא בזרמים הלא-אורתודוקסיים ביהדות. רב המקומות הקדושים והכותל, שמואל רבינוביץ', הטיף לאפיפיור שהגיעה העת לשים קץ לעידן שבו האמונה היתה ״שורש למחלוקות, לשנאה ולכאב״ וכי ירושלים היא המקום שבו ״עלינו להתרומם מעל לכל מחלוקת״. הוא לא סיפר שגרסתו לחופש דת היא מאבק חסר פשרות בתפילת נשות הכותל והפעלת המשטרה נגדן.

העובדה כי האפיפיור הזמין דווקא את הנשיא שמעון פרס ונשיא הרשות אבו-מאזן להגיע לרומא למפגש תפילה ולא את הרבנים הראשיים, אינה נובעת רק מחוסר המעורבות של הרבנים בתהליך השלום. היא נובעת גם מהידיעה שהרבנים הראשיים לא יסכימו להשתתף בתפילה כזו.

חשוב לפיכך לשמוע מה דעת הרבנים הראשיים דהיום על פסיקת קודמם, הרב הראשי לשעבר אליהו בקשי-דורון, שלפיה "יש להיזהר מלעודד או מלסייע לקבוצות תיירים צליינים נוצרים לבקר ולעבוד עבודה זרה במקומות המקודשים להם" (תחומין יד 19). וגם מה דעתם על פסיקת הרב שלמה אבינר, על סמך דברי הרמב״ם, המשמש אסמכתא להשוואת דין הנצרות לדין עבודה זרה: "בארץ ישראל מצווה לרדוף אחרי עבודת כוכבים עד שנאבד אותה מכל ארצנו... ואם מסיבות מסוימות איננו מקיימים הלכה זו עתה, ודאי שלפחות אין לסייע בידם".

כל העובדות האלו מעלות את השאלה אם הרבנים הראשיים באמת מפנים עורף למורשת קשה זו, המטיפה לשנאה ונקמה בנצרות, והאם שינו את דרכם והפכו למאמינים בחופש דת ושוויון לכל, או שמדובר, למרבה הצער והבושה, פשוט בצביעות והתחסדות.

למאמר בוואלה



איך תוכל לפעול?